מצוות הצדקה מלווה את עם ישראל בכל תולדותיו. והיא ביטוי למחויבותו של כל יחיד בישראל לזולתו הנזקק כ"תנאי הכרחי לשותפות בקהילת בני ברית." הצדקה במקרא היא אידיאל מוסרי, וצמד המושגים "צדקה ומשפט" הוגדר כייעודו של אברהם אבי האומה וצאצאיו.
מצוות הצדקה מלווה את עם ישראל בכל תולדותיו. והיא ביטוי למחויבותו של כל יחיד בישראל לזולתו הנזקק כ"תנאי הכרחי לשותפות בקהילת בני ברית." הצדקה במקרא היא אידיאל מוסרי, וצמד המושגים "צדקה ומשפט" הוגדר כייעודו של אברהם אבי האומה וצאצאיו. חז"ל ייחסו חשיבות רבה למצוות הצדקה, עסקו רבות בדרכי יישומה ואף הקימו את מוסדות הצדקה בקהילה, שמקצתם מתקיימים עד ימינו. פסיקתו של רמב"ם מדגישה לא רק את חשיבותה של מצוות הצדקה - אלא גם את היחס המתחייב ממנה: רגישות למצוקותיהם של הנזקקים ולסבלם ומתן הזדמנות לנזקק להיחלץ ממצבו ולהשתקם. הצדקה בחברה המודרנית עברה שינויים, אך ההיענות למצוקות הזולת היא ערך חשוב גם במדינת ישראל של ימינו, ובאה לידי ביטוי בפעילות פילנתרופית נרחבת של המגזר השלישי.
הצדקה במקרא
ייעודו של עם ישראל "ל?ע?ש?ו?ת צ?ד?ק?ה ו?מ?ש??פ??ט" (בראשית יח 19) נמסר כבר לאבי האומה, אברהם. הנביאים ראו בהגשמתו של ייעוד זה "את הבסיס לקיומו של עם ישראל" וחלמו על צדק הזורם בארץ כמים: "ו?י?ג??ל כ??מ??י?ם מ?ש??פ??ט ו?צ?ד?ק?ה כ??נ?ח?ל א?ית?ן" (עמוס ה 24). צמד המושגים "משפט וצדקה" אינו מתכוון רק לתהליכי דין ומשפט, אלא גם "להטבת מצבם של מעוטי היכולת." המילה צדקה במקרא מתכוונת לצדק כאידיאל מוסרי, ובמשמעות זו מקביל לה המושג משפט: "צ?י?ו?ן ב??מ?ש??פ??ט ת??פ??ד?ה ו?ש??ב?יה? ב??צ?ד?ק?ה" (ישעיהו א 27). הצדקה היא אפוא גם חובת היחיד - "ב??א?ר?ח צ?ד?ק?ה ח?י??ים" (משלי יב 28) וגם אידיאל לחברה כולה - "ב??צ?ד?ק?ה ת??כ?ו?נ?נ?י ר?ח?ק?י מ?ע?ש??ק" (ישעיהו נד 14). הצדקה והמשפט במקרא מאפיינים את הנהגתו של ה` בעולם, המבוססת על חסד ורחמים. ומכאן התביעה להתנהגות מוסרית של צדקה ומשפט המופנית לחברה וליחיד בישראל: "כ??ה א?מ?ר ה` ע?ש?ו? מ?ש??פ??ט ו?צ?ד?ק?ה ו?ה?צ??ילו? ג?זו?ל מ?י??ד ע?ש?ו?ק ו?ג?ר י?תו?ם ו?א?ל?מ?נ?ה א?ל ת??נו? א?ל ת??ח?מ?סו?" (ירמיהו כב 3).
הצדקה במקורות חז"ל
במקורות חז"ל קיבלה המילה צדקה משמעות מוגדרת ומעשית, שכללה את כל חובותיו של היחיד לעמיתו החלש והנזקק, ובכלל זה גמילות חסדים. המצוות והחובות של היחיד כלפי הנזקקים נאמרו ונקבעו בתורה, והוגדרו באופן מעשי וכמותי במקורות חז"ל: מסכת שלמה במשנה, מסכת פאה, עוסקת בדיונים על תרגומם של מצוות התורה להגדרות כמותיות, תוך התייחסות לנסיבות ותנאים: המסכת דנה בהגדרת השיעור, הכמות, של מתנות עניים שבעל השדה או הכרם חייב לתת לנזקקים מיבולו. המסכת דנה גם בחובה להפריש מן התוצרת החקלאית ומן החי תרומה ומעשר. חז"ל עסקו גם בהגדרת העני והאביון, שאליהם מכוונת מצוות הצדקה, והציגו כמה הגדרות, ובהן: מי שאין לו לפחות 200 דינר או מי שאין לו סכום זה - וגם אין לו רכוש בסכום זה, ועוד.
תפיסת חז"ל בנושא הצדקה מעוגנת בעיקרון כי כל מה שיש לאדם הוא בבחינת פיקדון שנתן לו ה`, ורכושו של אדם משול לגלגל מסתובב, "ולא כל מי שהוא עשיר היום - הוא עשיר למחר." חז"ל החשיבו מאוד את מצוות הצדקה: לפי אחת הדעות, "צדקה וגמילות חסדים שקולין כנגד כל מצוות שבתורה" וצדקה גם מצילה ממוות (משלי י 2) - כפי שמסיקים שלושה מדרשי אגדה, שבכל אחד מהם ניצל אדם מישראל בזכות מעשה צדקה שעשה. מוסדות הצדקה בתקופת המשנה והתלמוד נועדו למסד את הצדקה כחלק מאורח חיים קהילתי של מחויבות חברתית ועזרה הדדית. ועם זאת, חז"ל גם מצאו לנכון להגביל את הנתינה לצדקה לכדי חמישית מהונו של אדם, כדי שלא לגרום לנותן לרדת מנכסיו ולהפוך בעצמו לנזקק. חז"ל הגדירו לא רק מה וכמה יש לתת לצדקה - אלא גם איך לעשות זאת, וקבעו כי הנתינה הראויה - היא מתן בסתר: הנותן אינו יודע למי נתן - והמקבל אינו יודע ממי קיבל.
חז"ל עסקו רבות בצדקה, וריבוי המדרשים והאמרות של חז"ל בנושא מעידים על חשיבותו, אך גם מעידים על הצורך "להדגיש ולחזור ולהדגיש את התביעה למעשי צדקה וחסד... ולנסחה כפעם בפעם ניסוח מחדש"; וזאת בשל הפער בין הרצוי למצוי, "בין התביעה וההטפה לבין המציאות".
הצדקה בהלכה (רמב"ם)
"חייבין אנו להיזהר במצוות צדקה יותר מכל מצוות ע?ש??ה" - כך פסק רמב"ם והסביר, שהצדקה היא סימן לאברהם ולזרעו (בראשית יח 19), ולא תיכון מלכות בישראל ודת האמת [אינה] עומדת - אלא בצדקה (ישעיהו נד 14), וישראל עתידים להיגאל - רק בזכות הצדקה (ישעיהו א 27). פסיקתו של רמב"ם כוללת את החובות והאיסורים העוסקים בצדקה לסוגיה - מתנות עניים, תרומות, מעשר - והיא כוללת אזהרה מפורשת: "כל המעלים עיניו מן הצדקה הרי זה נקרא בליעל." רמב"ם מדגיש לא רק את החשיבות בקיום מצוות צדקה, אלא את היחס הראוי כלפי הנזקק, תוך רגישות לכבודו העצמי והזדהות עם מצוקתו: "כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות, ופניו [של העני] כבושות בקרקע" - אפילו אם נתן סכום עתק (אלף זהובים), הפסיד הנותן את הזכות שבנתינה. שכן חשוב מאוד לתת לעני "בסבר פנים יפות ובשמחה", להשתתף בצערו ולומר לו "דברי ניחומים", וכאשר אין יכולת לסייע לנזקק בכסף - חובה לסייע לו בדברי תמיכה ובעידוד - "פייסהו בדברים". זאת ועוד: "אסור לגעור בעני או להגביה קול עליו בצעקה, מפני שלבו נשבר ונדכא... ואוי למי שהכלים (=בייש) את העני, אוי לו". בספרו "משנה תורה" דירג רמב"ם את דרכי הסיוע וקבע שמונה דרגות, שמונה מעלות, בצדקה - מן הדרגה הגבוהה ביותר ועד לנמוכה שבהן. דירוגו של רמב"ם ממחיש את רגישותו הרבה לנזקק, את ההתחשבות בכבודו העצמי של הנזקק ואת המטרה העיקרית של הצדקה: לסייע לנזקק להיחלץ ממצוקתו ולהשתקם. לפיכך פסק רמב"ם כי הדרגה הגבוהה ביותר בצדקה "שאין למעלה ממנה" היא מתן הזדמנות לנזקק לעבוד לפרנסתו, על יד "מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא (=נותן) לו מלאכה (=עבודה)" - "עד שלא יצטרך לבריות". דירוג הצדקה מבוסס גם על העיקרון של מתן בסתר, ומכאן שבמקום השני בדירוג הצדקה מעמיד רמב"ם את זה "הנותן צדקה לעניים - ולא ידע למי נתן, ולא ידע העני ממי לקח - שהרי זו מצווה לשמה."
המאמר פורסם גם כאן »